מפרשים:
1 ‏קמט שלימות האדם הוא כשיהי' כך כמו שהוא משיג השלימות שצריך להיות. והיינו שכל הד"ת ‏שהוא משיג וההנהגה התוריית איך שאפשר לאדם השלם להשיג. זה הוא שלימותו מה שאפשר לו ‏להשיג וצריך להשיגו. כי השגת האדם וחכמתו הוא עצם שורש נשמתו וחיותו וכ"א יש לו שורש ‏בפ"ע כמשאז"ל ברכות נח. שאין בנ"א דומין זה לזה בפרצופיהן והפרצוף הוא מעיד על פנימיות ‏הלב כנודע וכמ"ש בזוהר יתרו מחכמת הפרצוף וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו והיינו שפנימיות ‏הלב וכן עומק חכמת כל אחד משתנה זה מזה ולכן אמרו שמו"ר פ' נב ע"פ הולד האדם לבית ‏עולמו שכל א' יש לו עולם בפ"ע והוא הנקרא אצלם במק"א שבת קנב. כ"א יש לו מדור לפי כבודו ‏וכמ"ש בתיקונים ריש תי' סט דעולם בפ"ע ר"ל עולם קטן שלו. ור"ל שכל א' כולל כל כחות העולם ‏כמ"ש בצלמנו כדמותינו וכשמגיע לשלימותו זה נקרא בל' רז"ל קונה עולמו כמ"ש בע"ז יז. יש קונה ‏עולמו כו' והיינו שעולם שלו הוא אצלו בקנין. כי יש שמשיג ואינו כך כמו שמשיג ואז השגתו רק בראי' ‏לבד. וזהו התחלת כניסת האדם לד"ת כמ"ש ברוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו אבל הוא רק ‏בראי' וצריך השתדלות עד שמגיע להיות כך בקנין ונבלע בלב כל מה שמשיג ואז נקרא קונה עולמו. ‏ואז הוא עת הפטירה כלשון גמ' דע"ז שם והיינו שאין לו עוד מה להשתדל בעוה"ז שהוא הפרוזדור ‏ועולם המעשה וההשתדלות. והוא לא יוכל להגיע יותר מעולמו שלו. ולכך בעת מ"ת שאז הי' ‏הבלעת ד"ת בקנין אחר שקדמה הראי' בקי"ס ראתה שפחה כו' כנודע. אז"ל שבת פח: שיצתה ‏נשמתם והוריד הקב"ה טל של תחי' וכאמרם ז"ל פרדר"א פ' לד ע"פ לא יראני האדם וחי שבשעת ‏מיתתו רואה. והיינו דכשמגיע לתכלית הקנין זוכה לראי' שנית כי חוזר להתחלה ומיד מסתלק ‏לעולם מחודש והוא עוה"ב: ‏